אווה | חוה ראוכר
בחמש אחר הצהרים הייתה אווה עוברת ברחוב הראשי של העיר. מלכה, זקופה, גבוהה, אלגנטית, יפה. זוהרת כמו כוכבת קולנוע של פעם. עם רגלים דקות וארוכות ומבט מתנשא, מציצה בזוויות עיניה, ימינה ושמאלה, מעל ראשי העוברים ושבים. אווה האישה האירופאית הזרה, המלכה האצילה משם שחיה עכשיו כאן עם כל הפרימיטיביים הלא מחונכים. ציירתי אותה. עברו שנים רבות ושוב ביקשתי לצייר אותה. אווה אמרה שהיא חולה, ויש לה רק שלושה חדשים לחיות.
"לכי לבית חולים", אמרתי לה. היא הלכה וקבלה טיפול כימותרפי. היה לה שם חרא עם כל הפרימיטיביים. היא טלפנה אלי ואמרה שאבוא מיד לקחת אותה הביתה באמצע הטיפול, כי "פה הורגים אותה והיא רוצה לחיות. אם לא הביתה, אז קחי אותי לבית חולים אחר" היא אמרה, "כי פה זה חרא ושם יהיה טוב מאד". "בואי מיד ! את לא מבינה, אני אסביר לך אחר כך הכל". נבהלתי מאד.
חברתי המשוררת זו שאף פעם לא מפרגנת, אמרה שזו סיטואציה מאד מעניינת של יחסי מודל-אמן שיצאו משליטה. ערבוב מרתק בין אמנות לחיים. האמן מאבד את העמדה הבטוחה של המתבונן מהצד והמודל הופך לגולם שקם על יוצרו. "כוון שציירת כמה ציורים גדולים שלה, יצרת מחויבות ברורה, את חייבת להציל אותה, אחרת המצפון יציק לך כל ימי חייך".
"אין לי כוחות" עניתי, "רק חרדות ומחשבות טורדניות"
חברתי מרים אמרה שאני צריכה לשמור על עצמי, ומה פתאום הגולם קם על יוצרו .
"אווה לא יצירה שלך אלא של בורא עולם, והוא כבר ידע מה לעשות".
צלצלתי לאווה, ושאלתי אותה אם היא רוצה לדבר.
אווה לא רצתה לדבר. רק להיות בשקט עם עצמה.
צלצלתי לבית החולים ושם הודיעו לי שאווה עזבה, והם לא יודעים לאן.
המחשבות הטורדניות לא פסקו, בתפילה של בוקר פניתי לבורא עולם שיעזור.
"הצילני בורא עולם, אני רק אמנית המתבוננת במציאות מבעד לחלון של הציור. האם לא עומדות לזכותי שפת האמנות העשירה שלי, הקומפוזיציות המפוארות, הכתמים היפים, העומק הצבעוני והרצון לפרוץ גבולות בחיפוש אחר האותנטי, המקורי, החדש, המפתיע, כזה שלא עשו קודם" ?
הפסוקים שאמרתי הפכו לאיזה בליל לא ברור. מתוכם שמעתי את קולו המונוטוני של בורא עולם
"האמנות היא בבואה קלושה ונחותה של המציאות. ניסיונות האמנות להמציא חוקים אסתטיים חדשים כדי להבין ולשנות את המציאות, הם מעוררי רחמים.
אני לוקח את אווה אלי, ואת תחזרי לפינה שלך. אל המקום של האפורים, אל המקום שאין בו ניגוד ברור בין בהיר לכהה, בין שחור ללבן. למקום של הספק, של חוסר הבהירות ואי הוודאות, למקום של השקט והאין מילים, תחזרי לסטודיו, שם מקומך! וכשתגיע שעתך אבוא לקחת גם אותך".
