האישי והפוליטי באמנות בישראל: אמניות יוצרות באזור סכסוך מתמשך מאת הדרה שפלן קצב

מגדר | כתב עת אקדמי רב תחומי למגדר ופמיניזם | גיליון 5 | דצמבר 2018

חלק המאמר המתייחס לעבודתה של חוה ראוכר:

​

חוה ראוכר: מדינת צבא

סדרת הציורים של חוה ראוכר "נחשון" 7-1996 מתארת את נחשון, בנם של חברים, לבוש בבגדי חייל. ראוכר ציירה אותו במשך שנה וחצי, החל מגיל חמש עשרה, ובשניים מהציורים מופיע גם דיוקנה שלה, מעין דמות האם המגדלת את הילד באמצעות הציור.

סדרת הציורים צמחה, כך מספרת לי האמנית, מתוך חרדת אם על גיוס בנה למילואים. בנה, שהיה בשירותו הסדיר קצין בצנחנים, גויס בהמשך חייו כארבע פעמים בשנה למילואים. מתוך תחושת הבעתה שהיא חשה בנוגע לבנה המשרת במילואים היא "גייסה" את בן החברים, זה

שבתורו, יתגייס אף הוא תוך שנים ספורות, לשבת מולה כחייל ולשמש לה כמודל לציורים. מעניין כי גם הפעם, כמו בציורים מוקדמים שלה, המתארים דיוקנאות של מהגרות אך למעשה מקפלות בחובן את דמות אמה ("עדות" 1991-94) דמות הבן החייל מגולמת על ידי דמות אחרת. בשני המקרים ההרחקה מהדמות הפרטית המקורית מאפשרת הרחבה של המקרה האישי אל התודעה הציבורית הישראלית-יהודית הכללית. נחשון הופך להיות הבן של כולם/ן והמבט שלנו בו, כמו מבט האימנית, מייצר את מה שבדרך כלל אנחנו נמנעים ממנו כאשר אנחנו מסיטים מבט. זהו הדבר מעורר האימה והמבטא הזדהות אימהית, שבסיסה הוא חרדה.

אחד הציורים מסדרת "נחשון" והיחיד שבו מופיע גם דיוקן האמנית, נקרא "העקידה", ובו מחוברים שני סיפורים מקראיים שונים. סיפורו של נחשון בן עמינדב אשר על פי מסורת חז"ל מתואר כדמות שביציאת מצריים קפץ ראשון לים סוף ובכך מסמל את החלוציות, ההעזה והנכונות לעמוד ראשון בכל משימה, ומנגד סיפורו של יצחק, הבן הנעקד במצוות האל. בשני המקרים רגע החורבן קרוב מאוד, בשני המקרים מתערב נס אלוהי המבטל את השכול המיידי.

​

תמונה מס' 3 .חוה ראוכר, (העקידה מתוך הסדרה "נחשון", שמן על בד, 1997). הסדרה "נחשון" של ראוכר מבטאת את ההתנדנדות בין תקווה לייאוש, המובילה את העם לתלות את יהבו בניסים, וכך הופך המיתוס המקראי-ציוני לעוד הבטחת שווא, עוד מקור לחרדה אינסופית של אימהות ואבות יהודים בישראל.

​

את המאמר המלא ניתן לקרוא בקישור הבא